מכפייתיות לחירות
היכן עובר הקו בין אדיקות דתית לטורדניות כפייתית? כיצד מתייחסים ל OCD בכתבי החסידות? האם ניתן לומר שיהודים דתיים פגיעים יותר מאחרים להפרעה טורדנית כפייתית (OCD)? כיצד ניתן לטפל באובססיות דתיות ברגישות מתאימה?
על OCD והדת היהודית
הפרעה טורדנית כפייתית באה לידי ביטוי במחשבות טורדניות ובהתנהגויות כפייתיות המפריעות לאיכות חייו של האדם ולפעמים אף פוגעות מאד בתפקודו התקין ומגבילות אותו. אין מקור ברור הגורם באופן ודאי להפרעה טורדנית כפייתית, אך ככל הנראה מדובר במכלול של גורמים הכוללים מרכיבים תורשתיים, תכונות אישיות ספציפיות (פרפקציוניזם, קושי להכיל חוסר ודאות), הטיות חשיבה (אחריות יתר, חשיבה מאגית), הפרעה במוליך העצבי סרוטונין ועוד. בתרבות היהודית מבוססת ההלכה, צמחו מושגי מפתח המשמשים כר פורה להטלת ספק שוב ושוב באופן כפייתי, כגון "לצאת ידי חובה", "ביטול תורה", "ברכה לבטלה", "קידוש ה'" ו"חילול ה'". האם ניתן לומר שלשאוף להיות דתי או אפילו לשאוף להתחזק, או להיות דתי יותר, משמעותו להיות כפייתי?
מה אומר המחקר בתחום
מחקרים שנערכו בקרב אוכלוסיה חרדית, כבר בשנות התשעים בירושלים, קבעו כי אחוז הסובלים מ OCD בחברה החרדית אינו שונה מהאוכלוסיה הכללית. מעבר לכך, במחקרים עלה כי אנשים שסבלו מ OCD לא נחשבו בעיני חבריהם החרדים כ"צדיקים" יותר אלא כסובלים יותר ומוטרדים יותר. במחקרים היה ברור, עם זאת, שאחוז ניכר מהאנשים הדתיים שסבלו מ OCD סבלו מאובססיות דתיות, ובאופן מובהק יותר מאלו שאינם דתיים. המסקנה היתה ש OCD אינה הפרעה של דתיים, אבל יהודים דתיים עם OCD כן נוטים להיות טרודים מאד דווקא בנושאים דתיים. היכן אפוא עובר הקו בין אדיקות דתית לטורדניות כפייתית?
עדותו של רבי נחמן מברסלב
בנקודה זו מעניין לקרוא את עדותו של רבי נחמן מברסלב כמובא בספר שיחות הר"ן. יש להסביר כאן שקיים איסור הלכתי (למשל בספר שולחן ערוך אורח חיים סימן צב) להתפלל בזמן שצריך לשירותים. במקרה אחד (שיחות הר"ן, ל') מספר רבי נחמן שהיה נוהג כל כך להקפיד על נקיון הגוף לאחר השירותים, עד כדי שהיה נשאר זמן רב מדי בשירותים ופוגע בבריאותו. הצורך לנקות את הגוף הוא כדי לבדוק ולהיות בטוח שהגוף מרוקן ואין צורך להתפנות שוב. לבסוף מספר רבי נחמן שהגיע למסקנה "שֶׁהַכּל שִׁגָּעוֹן וְחָלִילָה לְבַלּוֹת זְמַן הַיָּקָר עַל זֶה וּבֶאֱמֶת אִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם אפֶן שֶׁיִּהְיֶה הַגּוּף נָקִי לְגַמְרֵי וְלא יִשָּׁאֵר בְּתוֹכוֹ כְּלוּם". בהמשך ממליץ רבי נחמן לתלמידיו "שֶׁלּא לְבַלּוֹת זְמַן בִּשְׁבִיל זֶה וְשֶׁלּא לְהַאֲרִיךְ שָׁם וַאֲפִילּוּ אִם לִפְעָמִים הוּא מֻכְרָח לְהַאֲרִיךְ טוֹב לָצֵאת וְלַחֲזר מִלֵּישֵׁב הַרְבֵּה שָׁם".
במקרה אחר רבי נחמן מתאר (שיחות הר"ן אות רל'ה) כיצד היה נכנס למרה שחורה לקראת הפסח, בעקבות החששות שמא יש במי הבאר שבעיירתו חמץ והם פסולים לשתיה. תחילה התכוון לעבור מעיירה לעיירה כדי לחפש מעיין נובע, שכשרות מימיו אינם מוטלים בספק. בהמשך הבין, לדבריו, ש"לא ניתנה תורה למלאכי השרת" ושאין צורך ליפול לייאוש, אלא שדווקא צריך לשמוח בחג. ושאפילו בפסח אין לחפש היכן להחמיר. האם רבי נחמן מתוודה על טורדניות כפייתית? אולי. ואולי דווקא ניתן ללמוד מעדותו עד כמה טורדניות כפייתית היא תופעה רווחת ועד כמה קל להישאב לתוכה. במקרה זה רבי נחמן השכיל להבין זאת בכוחות עצמו ואף ביקש ללמד אחרים כיצד "לעבוד את ה' בשמחה".
כיצד מטפלים באדם הסובל מאובססיות וטקסים דתיים
מניסיוני בטיפול באנשים הסובלים מאו סי די הסובב סביב מחשבות דתיות וטקסים דתיים, למדתי כי התשובה לשאלה – היכן עובר הקו בין טורדניות כפייתית לאדיקות דתית – היא אישית מאד ומשתנה מאדם לאדם. כמטפל אני מבקש לבדוק עם כל מטופל ומטופלת כיצד היו רוצים שחייהם הדתיים יתנהלו במידה שה OCD יפחת. לכל מטופל תשובה שונה ולפעמים תוך כדי טיפול התשובה משתנה שוב. ישנם מטופלים שבאים מבתים חילוניים, יחד עם זאת הם סובלים מאובססיות דתיות. כבר קרה שמטופל למעשה רצה לקיים אורח חיים חילוני, אך הרגיש שרק ה OCD מונע זאת ממנו.
יש מטופלים שדווקא מבקשים לשמור על אורח חיים דתי ואפילו על קיום הלכה מחמירה. טענתי היא שמצבם דומה למטופל השוטף ידיים בכפייתיות שלש פעמים בכל שטיפה.כאשר הידיים מלוכלכות ואני עומד לאכול אני שוטף ידיים פעם אחת. כל שטיפה נוספת היא בבחינת טקס של OCD. כאשר ידי נקיות אך יש לי צורך לשטוף אותן בגלל מחשבה או תחושה לא נעימה, גם אז תחשב ההתנהגות כטקס. גם באובססיות דתיות עלינו להבדיל בין הטקס שנעשה מטעמים דתיים ובין הטקס שנעשה מטעמים כפייתיים. למעשה הטיפול הוא בעצם העלאת השאלה היכן עובר הקו ובהתייחסות רצינית אליה. לדעתי, עלינו המטפלים מוטל לעזור לאנשים הדתיים הסובלים מ OCD, לחיות את אמונתם כפי שהם מאמינים ויחד עם זאת להקל על סבלם שנובע מטורדניות כפייתית.
ונסיים בדברי 'בעל התניא'
לסיום, אביא מדבריו של רבי שניאור זלמן מלאדי, המכונה גם "בעל התניא" וידוע כמייסד חסידות חב"ד. קטע זה למדתי ממטופל חרדי שהגיע אלי ועל כך תודתי לו. אומר בעל התניא בספר התניא בפרק כז, שאדם שבאים לו הרהורים זרים אינו צריך להיבהל מהם. יתרה מכך, עליו לשמוח בהם, אפילו אם מדובר בהרהורי ניאוף (!!!). מדוע סבר בעל התניא שאדם שמהרהר בניאוף צריך לשמוח? אומר בעל התניא, שרק כאשר אדם חושב מחשבות חטא ובוחר להסיח דעתו מהן, רק כך הוא יכול לקיים את המצווה שנאמרה בתורה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". זו מצווה שהצדיקים הגדולים, אלה שאפילו לא מעלים בדעתם מחשבות כאלה, כלל לא יכולים לקיים. והטעות של האדם שנבהל ממחשבות אלה, לדעתו, היא שהוא סבור שהוא אמור לחשוב כמו הצדיקים הגדולים. זו טעות, אומר בעל התניא, שהרי אם היה מכיר בעצמו שהוא בינוני ולא צדיק, היה יכול לקיים את המצווה הזו בשמחה, או בכלל.
מידע נוסף על טיפול פסיכולוגי ב-OCD
חלק ב' – איך זה עובד? מה קורה בפועל במפגשים? לחלק א – מה פתאום לשלב יוגה וטיפול פסיכולוגי? בחלק זה נשתמש בדוגמאות מתוך המפגשים…שילוב של יוגה וטיפול פסיכולוגי – מה מתרחש במפגשים?
